skip to main |
skip to sidebar
ברטה גרעין-כל ז"ל 1912 - 1993
תוכן העניינים וקישורים
והיה אם ישאלו... לספר את הסיפור
הכנסו לאתר שלי: "והיה אם ישאלו..."
אם הנכם מעוניינים להזמין אותי לעבוד איתכם על סיפור חיים משפחתי או אישי, תקבלו יחס אישי ואמפטיה והרבה הרבה סבלנות ואז יהיה בידכם סיפור אישי להעניק למשפחה, בטקסט, וידאו, גלריית תמונות, או כל רעיון אחר שניתן לביצוע. את החומרים אפשר לפרסם באינטרנט, או להעניק למשפחה כחומר דיגיטלי בדיסק
ניתן גם להוציא ספר ערוך בשילוב טקסט ותמונות נבחרות מאלבום המשפחה
טלפון:052-3792469
ygarinkol@gmail.com
אם הנכם מעוניינים להזמין אותי לעבוד איתכם על סיפור חיים משפחתי או אישי, תקבלו יחס אישי ואמפטיה והרבה הרבה סבלנות ואז יהיה בידכם סיפור אישי להעניק למשפחה, בטקסט, וידאו, גלריית תמונות, או כל רעיון אחר שניתן לביצוע. את החומרים אפשר לפרסם באינטרנט, או להעניק למשפחה כחומר דיגיטלי בדיסק
ניתן גם להוציא ספר ערוך בשילוב טקסט ותמונות נבחרות מאלבום המשפחה
טלפון:052-3792469
ygarinkol@gmail.com
יוצרת הבלוג
מסע שורשים לאוקראינה גאליציה בעקבות סיפורה של אמי
מצגת מסע שורשים באוקראינה גאליציה
מצגת העיירה היהודית-שארגורוד אוקראינה
מסע שורשים עם תלמידים מבי"ס שלום עליכם וילנה
בתקופת שהותי בשליחות בווילנה, יצאתי למסע שורשים עם תלמידי, זה היה גם מסע שורשים שלי באופן אישי. כאשר שמעתי שתלמידי אמורים לצאת לאוקראינה היה לי מאוד חשוב להשתתף במסע , אלו האזורים שמהם הגיעה אמי לישראל בשנת 1934.
במשך שנים שאפתי להגיע לאזור, כדי לראות את המקומות מהם הגיעה אמי. בסופו של דבר לא הגעתי לכפר שבו נולדה מקום קטן במפה ליד אגם פסטורלי.
אמי הפולניה נולדה בגאליציה שהיתה חלק מאוסטרו-הונגריה וכיום באוקראינה
היא נולדה בשנת 1912 לפני מלחמת העולם הראשונה. האזור היה שייך לאוסטריה-הונגריה גאליציה המזרחית. אמי לא הייתה אוקראינית היא היתה פולניה ותמיד ראתה את עצמה כזאת. היא גם דיברה פולנית. לא הגעתי לסקאלאט העיר שבה חיה המשפחה במשך שנות בית-הספר. בטרנופול עיר המחוז של המקום הזה עברנו עם האוטובוס ויכולתי להתרשם באופן כללי. בלבוב העיר היותר גדולה עליה דיברה אמי וממנה כנראה יצאה לישראל, ביקרנו ויכולתי להתרשם מיופיה, ולראות את מה שבעיקר לא נשאר מחיי היהודים הרבים במקום ולהפנים היטב את העובדה שמי שיצא בזמן מן המקומות האלו שרד, אמא שלי יצאה בזמן והגיעה לישראל בזכות תנועת "גורדוניה" שפעלה בטרנופול ובלבוב. ואת אחותה הצליחה להוציא ברגע האחרון (1939).
המסע המשמעותי תרם לי להבין את הסיפורים של אמי
המסע היה לי מאוד משמעותי, כי כל המקומות שבהם ביקרנו היו בשבילי העיר, או העיירה של אמא שלי.
בז'ולקובה או ז'ולקייב, ישוב קטן ויפה ליד לבוב, חיו יהודים כנראה החל מהמאה ה-17 והעדות הגדולה הניצבת במרכז העיירה הוא בית-הכנסת הגדול והמפואר, מבנה מרשים ומיוחד נבנה ב- 1690 כנראה ע"י אדריכלים איטלקים. בתוך בית-הכנסת יש עדות לכך שמישהו התחיל לשחזר את בית-הכנסת אך לא עובדים במקום. יהודים כבר אין בעיירה. אך ניתן למצוא בתים שבהם הייתה מזוזה, בכיכר העיר. וגם בית- הקברות נכחד מתחת לשוק העירוני.
אנחנו לא ממשפחת פוטוצקי
בברודי, עיר שהוקמה ב1584 ובמשך שנים רבות הייתה תחת שלטונם של משפחות אצולה שונות, שמעתי גם על הגרף פוטוצקי, שאמי הזכירה אותו מדי פעם כשרצתה להגיד שאין לנו כל-כך הרבה כסף, ואנחנו לא ממשפחת פוטוצקי. תמיד חשבתי שהוא רק דמות מן האגדות. היה אחד כזה. בברודי פגשנו שוב בבית-כנסת שנבנה בשנת 1742 ויש גם עדות כתובה בעברית על אחד מכתליו נבנה בשנת תק"ב. ובית הקברות הענק שנותר עם מצבותיו הדוממות המעוטרות בעיטורים שונים, ועל המצבות פיוטים שונים, והכל בעברית כמובן.
אי אפשר להגיע לסקאלאט בגלל הדרכים המשובשות
רציתי מאוד להגיע לסקאלאט העיר של אמא שלי אבל זה לא הצליח. לא יכולנו לרדת מן הדרך הראשית, לכביש שאיננו באיכות מתאימה לאוטובוסים שבהם נסענו עם תלמידינו. בהחלט הבנתי את זה. אם ארצה להגיע ממש למקום אצטרך לעשות זאת בכוחות עצמי. אבל כפי שאמרתי, את האזור והאווירה שלו חשתי היטב במסע הזה. מארגני המסע שידעו שזהו גם מסע אישי, חיפשו מקום מתאים שבו אוכל לספר את הסיפור האישי של משפחתי. אני התכוננתי לכך כי חשבתי שנגיע לסקאלאט. והם חשבו שיהיה ערך מוסף לתלמידנו לשמוע סיפור אישי.
מחפשים מקום מתאים לסיפור המשפחה שלי
ובכן זה אכן התרחש. שלושה אנשים חברו למשימה למצוא את המקום המתאים לסיפור האישי ולהם אני חייבת תודה מכל הלב. בוריס חיימוביץ שהוא ממארגני המסע חוקר ובעל ידע מופלג, עוסק ב"זהות יהודית" במשך שנים אותו הכרתי מתקופת שהותי בסן-פטרסבורג, הוא לימד באוניברסיטה היהודית.
קולה, הסטודנט שלי מסן-פטרסבורג, עמו הייתי בידידות במשך שהותי שם בשליחות, הוא היה מדריך של קבוצתי במסע הזה. ומישהו שלח את אורי אוהלי באותו יום בדיוק לאוטובוס שלנו כדי שיחפש את המקום המיוחד הזה, יוביל אותנו אליו, ושם במקום ההוא שהפך להיות משמעותי במיוחד בשבילי סיפרתי לתלמידים את הסיפור. תודה מיוחדת לאורי אוהלי על כל השנה הזו על הקשר המתמיד והאמפטיה, ועל היום הזה במיוחד.
רדזוויל גיא הריגה ביער שם סיפרתי את סיפור המשפחה
ובכן המקום הוא רזדוויל, או רזדווילוב, לא רחוק מברודי, לא רחוק מטרנופול, מבחינתי זה יכול להיות כל מקום במחוז הזה. ליד הישוב הזה, ביער הוצאו להורג, 4,000 יהודים בתקופת השואה. זה מה שקרה ליישובים במחוז הזה, רבים מהיהודים לא נלקחו למחנות השמדה, אלא הוצעדו בשקט מבתיהם לייער, שם נדרשו לשים את החפצים המעטים שלקחו בידיהם, להוריד את בגדיהם, והוצאו להורג ביריות. זה מה שקרה למשפחת אמי, שנשארה בכפר הקטן שבה נולדה אמי. כאשר אילנה אחותה של אמי יצאה בשנת 1939 מן הכפר, היא הצטלמה עם בני המשפחה המצומצמת. אבא ואמא (סבא וסבתא שלי) יושבים מאחוריהם עומדת אילנה, ובצידם יושבים על כסא, האח ואשתו כשעל ברכיו של כל אחד מהם ילד.
התמונה הזו הייתה תלויה תמיד ליד מיטתה של אמי. אמי לא דיברה עליהם הרבה אבל הם תמיד היו איתה. אני קרויה על שם הסבתא הזאת, יהודית, בן-דוד שלי בנה של אילנה קרוי על שם האב – פנחס. כאשר האחיות, אמי ואחותה, החלו לחפש את משפחתם אחרי המלחמה, הם שמעו מאנשים שבאו מאזור טרנופול על גורל בני המשפחה. לפי העדויות הם כנראה נלקחו ליער והומתו שם כמו רבים אחרים.
תמונות בני המשפחה שלי היו עמי ואת הסיפור על המשפחה וגורלה סיפרתי עם התמונות שהוצגו בפני התלמידים. לי היה חשוב לספר את הסיפור, המקום היה מאוד מיוחד, הסצנה הייתה דרמטית בגלל תוכנה ובגלל המקום, התלמידים במשך כ-15 דקות לתוך היער עד למקום שבו נמצאת המצבה לזכרם של 4,000 היהודים שנרצחו במקום. המקום מדהים. קרחת יער, העצים במקום נכרתו ואינם גדלים עוד. לפי מה שאורי סיפר לנו, במקום הזה הגרמנים לא השמידו את העדויות לרצח. זהו קבר אחים ענק. ולידו מצבה גדולה שמספרת על מה שאירע במקום.
אזכרה לבני משפחתה של אמי שנספו בשואה
במקום הזה, לאחר שסיפרתי את הסיפור, ערכתי מעין אזכרה למשפחת אמי, אריק, תלמיד שלי מבית ספר "שלום עליכם" בווילנה ליטא, קרא בעברית את "נזכור" של אבא קובנר. העברית בטקסט הזה היא קשה, לא תרגמנו את הטקסט. מי שהבין את מילותיו, הצטמרר, כי במקום הזה המלים קיבלו משמעות מיוחדת. אך גם מי שלא הבין חש את המעמד. תלמידנו צעדו בשקט חזרה לאוטובוסים.
כאן המקום להודות לכל מי שהשתתף בארגון המסע הזה מטעם מנהלת חפציבה ומטעם הסוכנות. בנוסף על מי שכבר הזכרתי למעלה, בוריס חיימוביץ ואורי אוהלי. ליוחנן בן-יעקב, ראש מנהלת חפציבה שמשפיע על כולנו כל הזמן וגורם לכך שהפרוייקט חי קיים ונושם, ומסע שורשים מתקיים כל שנה בצורה סדירה.
ד"ר טובה פרלמוטר שבמשך שנים עומדת מאחורי הרעיון ומלפניו ומצדדיו, עוסקת גם בביצוע וגם בתכני הידע ויישומם בשטח, וממשיכה בדרכה שלה להשפיע על כולנו להתייחס אל השואה ואל ההיסטוריה היהודית כאל חלק מן הזהות היהודית שלנו.
מצגת העיירה היהודית-שארגורוד אוקראינה
מסע שורשים עם תלמידים מבי"ס שלום עליכם וילנה
בתקופת שהותי בשליחות בווילנה, יצאתי למסע שורשים עם תלמידי, זה היה גם מסע שורשים שלי באופן אישי. כאשר שמעתי שתלמידי אמורים לצאת לאוקראינה היה לי מאוד חשוב להשתתף במסע , אלו האזורים שמהם הגיעה אמי לישראל בשנת 1934.
במשך שנים שאפתי להגיע לאזור, כדי לראות את המקומות מהם הגיעה אמי. בסופו של דבר לא הגעתי לכפר שבו נולדה מקום קטן במפה ליד אגם פסטורלי.
אמי הפולניה נולדה בגאליציה שהיתה חלק מאוסטרו-הונגריה וכיום באוקראינה
היא נולדה בשנת 1912 לפני מלחמת העולם הראשונה. האזור היה שייך לאוסטריה-הונגריה גאליציה המזרחית. אמי לא הייתה אוקראינית היא היתה פולניה ותמיד ראתה את עצמה כזאת. היא גם דיברה פולנית. לא הגעתי לסקאלאט העיר שבה חיה המשפחה במשך שנות בית-הספר. בטרנופול עיר המחוז של המקום הזה עברנו עם האוטובוס ויכולתי להתרשם באופן כללי. בלבוב העיר היותר גדולה עליה דיברה אמי וממנה כנראה יצאה לישראל, ביקרנו ויכולתי להתרשם מיופיה, ולראות את מה שבעיקר לא נשאר מחיי היהודים הרבים במקום ולהפנים היטב את העובדה שמי שיצא בזמן מן המקומות האלו שרד, אמא שלי יצאה בזמן והגיעה לישראל בזכות תנועת "גורדוניה" שפעלה בטרנופול ובלבוב. ואת אחותה הצליחה להוציא ברגע האחרון (1939).
המסע המשמעותי תרם לי להבין את הסיפורים של אמי
המסע היה לי מאוד משמעותי, כי כל המקומות שבהם ביקרנו היו בשבילי העיר, או העיירה של אמא שלי.
בז'ולקובה או ז'ולקייב, ישוב קטן ויפה ליד לבוב, חיו יהודים כנראה החל מהמאה ה-17 והעדות הגדולה הניצבת במרכז העיירה הוא בית-הכנסת הגדול והמפואר, מבנה מרשים ומיוחד נבנה ב- 1690 כנראה ע"י אדריכלים איטלקים. בתוך בית-הכנסת יש עדות לכך שמישהו התחיל לשחזר את בית-הכנסת אך לא עובדים במקום. יהודים כבר אין בעיירה. אך ניתן למצוא בתים שבהם הייתה מזוזה, בכיכר העיר. וגם בית- הקברות נכחד מתחת לשוק העירוני.
אנחנו לא ממשפחת פוטוצקי
בברודי, עיר שהוקמה ב1584 ובמשך שנים רבות הייתה תחת שלטונם של משפחות אצולה שונות, שמעתי גם על הגרף פוטוצקי, שאמי הזכירה אותו מדי פעם כשרצתה להגיד שאין לנו כל-כך הרבה כסף, ואנחנו לא ממשפחת פוטוצקי. תמיד חשבתי שהוא רק דמות מן האגדות. היה אחד כזה. בברודי פגשנו שוב בבית-כנסת שנבנה בשנת 1742 ויש גם עדות כתובה בעברית על אחד מכתליו נבנה בשנת תק"ב. ובית הקברות הענק שנותר עם מצבותיו הדוממות המעוטרות בעיטורים שונים, ועל המצבות פיוטים שונים, והכל בעברית כמובן.
אי אפשר להגיע לסקאלאט בגלל הדרכים המשובשות
רציתי מאוד להגיע לסקאלאט העיר של אמא שלי אבל זה לא הצליח. לא יכולנו לרדת מן הדרך הראשית, לכביש שאיננו באיכות מתאימה לאוטובוסים שבהם נסענו עם תלמידינו. בהחלט הבנתי את זה. אם ארצה להגיע ממש למקום אצטרך לעשות זאת בכוחות עצמי. אבל כפי שאמרתי, את האזור והאווירה שלו חשתי היטב במסע הזה. מארגני המסע שידעו שזהו גם מסע אישי, חיפשו מקום מתאים שבו אוכל לספר את הסיפור האישי של משפחתי. אני התכוננתי לכך כי חשבתי שנגיע לסקאלאט. והם חשבו שיהיה ערך מוסף לתלמידנו לשמוע סיפור אישי.
מחפשים מקום מתאים לסיפור המשפחה שלי
ובכן זה אכן התרחש. שלושה אנשים חברו למשימה למצוא את המקום המתאים לסיפור האישי ולהם אני חייבת תודה מכל הלב. בוריס חיימוביץ שהוא ממארגני המסע חוקר ובעל ידע מופלג, עוסק ב"זהות יהודית" במשך שנים אותו הכרתי מתקופת שהותי בסן-פטרסבורג, הוא לימד באוניברסיטה היהודית.
קולה, הסטודנט שלי מסן-פטרסבורג, עמו הייתי בידידות במשך שהותי שם בשליחות, הוא היה מדריך של קבוצתי במסע הזה. ומישהו שלח את אורי אוהלי באותו יום בדיוק לאוטובוס שלנו כדי שיחפש את המקום המיוחד הזה, יוביל אותנו אליו, ושם במקום ההוא שהפך להיות משמעותי במיוחד בשבילי סיפרתי לתלמידים את הסיפור. תודה מיוחדת לאורי אוהלי על כל השנה הזו על הקשר המתמיד והאמפטיה, ועל היום הזה במיוחד.
רדזוויל גיא הריגה ביער שם סיפרתי את סיפור המשפחה
ובכן המקום הוא רזדוויל, או רזדווילוב, לא רחוק מברודי, לא רחוק מטרנופול, מבחינתי זה יכול להיות כל מקום במחוז הזה. ליד הישוב הזה, ביער הוצאו להורג, 4,000 יהודים בתקופת השואה. זה מה שקרה ליישובים במחוז הזה, רבים מהיהודים לא נלקחו למחנות השמדה, אלא הוצעדו בשקט מבתיהם לייער, שם נדרשו לשים את החפצים המעטים שלקחו בידיהם, להוריד את בגדיהם, והוצאו להורג ביריות. זה מה שקרה למשפחת אמי, שנשארה בכפר הקטן שבה נולדה אמי. כאשר אילנה אחותה של אמי יצאה בשנת 1939 מן הכפר, היא הצטלמה עם בני המשפחה המצומצמת. אבא ואמא (סבא וסבתא שלי) יושבים מאחוריהם עומדת אילנה, ובצידם יושבים על כסא, האח ואשתו כשעל ברכיו של כל אחד מהם ילד.
התמונה הזו הייתה תלויה תמיד ליד מיטתה של אמי. אמי לא דיברה עליהם הרבה אבל הם תמיד היו איתה. אני קרויה על שם הסבתא הזאת, יהודית, בן-דוד שלי בנה של אילנה קרוי על שם האב – פנחס. כאשר האחיות, אמי ואחותה, החלו לחפש את משפחתם אחרי המלחמה, הם שמעו מאנשים שבאו מאזור טרנופול על גורל בני המשפחה. לפי העדויות הם כנראה נלקחו ליער והומתו שם כמו רבים אחרים.
תמונות בני המשפחה שלי היו עמי ואת הסיפור על המשפחה וגורלה סיפרתי עם התמונות שהוצגו בפני התלמידים. לי היה חשוב לספר את הסיפור, המקום היה מאוד מיוחד, הסצנה הייתה דרמטית בגלל תוכנה ובגלל המקום, התלמידים במשך כ-15 דקות לתוך היער עד למקום שבו נמצאת המצבה לזכרם של 4,000 היהודים שנרצחו במקום. המקום מדהים. קרחת יער, העצים במקום נכרתו ואינם גדלים עוד. לפי מה שאורי סיפר לנו, במקום הזה הגרמנים לא השמידו את העדויות לרצח. זהו קבר אחים ענק. ולידו מצבה גדולה שמספרת על מה שאירע במקום.
אזכרה לבני משפחתה של אמי שנספו בשואה
במקום הזה, לאחר שסיפרתי את הסיפור, ערכתי מעין אזכרה למשפחת אמי, אריק, תלמיד שלי מבית ספר "שלום עליכם" בווילנה ליטא, קרא בעברית את "נזכור" של אבא קובנר. העברית בטקסט הזה היא קשה, לא תרגמנו את הטקסט. מי שהבין את מילותיו, הצטמרר, כי במקום הזה המלים קיבלו משמעות מיוחדת. אך גם מי שלא הבין חש את המעמד. תלמידנו צעדו בשקט חזרה לאוטובוסים.
כאן המקום להודות לכל מי שהשתתף בארגון המסע הזה מטעם מנהלת חפציבה ומטעם הסוכנות. בנוסף על מי שכבר הזכרתי למעלה, בוריס חיימוביץ ואורי אוהלי. ליוחנן בן-יעקב, ראש מנהלת חפציבה שמשפיע על כולנו כל הזמן וגורם לכך שהפרוייקט חי קיים ונושם, ומסע שורשים מתקיים כל שנה בצורה סדירה.
ד"ר טובה פרלמוטר שבמשך שנים עומדת מאחורי הרעיון ומלפניו ומצדדיו, עוסקת גם בביצוע וגם בתכני הידע ויישומם בשטח, וממשיכה בדרכה שלה להשפיע על כולנו להתייחס אל השואה ואל ההיסטוריה היהודית כאל חלק מן הזהות היהודית שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה