סיפור חייה של ברטה גרעין-כל (לבית קליינר): ינואר 2009

ברטה גרעין-כל סיפור חיים 1912 – 1993

אישה חכמה, מלאת חיים, חברותית, אוהבת, בעלת לב רחב.
כל מי שהכיר את ברטה מקרוב יוכל לאשר שאלה היו התכונות הבולטות שאפיינו אותה. בבני-עטרות הייתה פעילה בתחומים שונים. שנים רבות השתתפה בוועד ההורים של בית-הספר, יזמה פעילויות חברתיות במושב, מספר שנים הייתה חברה בוועד המושב ובוועדת התרבות, לי זכור טיול אחד שבו השתתפה בטיול שנתי לנגב ולמצדה כהורה מלווה. בשנים מאוחרות יותר תרמה מזמנה ומכוחה לפעולות התנדבות ראויות לציון בתחומי המועצה האזורית. היא אימצה משפחה ממושב חדיד שאותה שיקמה מן היסוד. ילדי המשפחה הזו זוכרים לה עד היום את האהבה והמסירות שבאמצעותם הצליחה להגיע אליהם וליצור בהם אמון ולא חסכה כל מאמץ כדי להרים אותם אחד אחד למקום שממנו יוכלו להמשיך באופן עצמאי.
אימא מסורה ואוהבת 24 שעות
על ברטה אפשר לומר שהיא הייתה אם אוהבת, מסורה, משקיעה בילדים, דואגת לחינוכם, וגם סמכותית ומובילה. היו לה עקרונות חשובים מאוד. היא חשבה שבילדים צריך להשקיע, אי אפשר לתת לדברים להתרחש מעצמם, צריך לכוון ולהורות את הדרך, להעניק לילדים ערכים של יושר, תבונה, התנהגות נכונה ובעיקר התמדה ורצון להצליח ולהתבלט. היא רצתה שילדיה יגשימו את החלומות שלה שלא התגשמו במידה רבה בגלל נסיבות שבתוכם התנהלו חייה.

כפר קטן בגאליציה המזרחית
ברטה נולדה למשפחה יהודית פולניה, בכפר קטן בגליציה , שצ'בקה (zajcyky ) באזור טרנופול- סקאלאט. על גדות הנהר זבְּרוּץ' (באוקראינית: Збруч) במערב אוקראינה, ואחד מיובליו הגדולים של נהר דניסטר, הזורם באזור רמת פודוליה.

בין השנים 1772–1807, וכן בין 1815–1918, היה הנהר גבול בין גליציה שבאימפריה האוסטרית מצידו האחד, והאימפריה הרוסית מצידו האחר. בעקבות ברית פולין-אוקראינה ב-1920 יועד הנהר להיות גבול בין שתי המדינות. לאחר הסכם ריגה‎ כונן הגבול בין פולין וברית המועצות, אשר עבר לאורך הנהר. אורכו של הנהר 247 ק"מ, ושטחו של אגן הניקוז שלו 3,330 קמ"ר. היום האזור נמצא בשטחי מדינת אוקראינה, ואז היה שייך לגאליציה, או מזרח גליציה. באותן שנים, לפני מלחמת העולם הראשונה השטח היה בשליטת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. האב התקשה לפרנס את המשפחה, ובשלב מסוים נאלץ לצאת לשרת בצבא האוסטרי. השנים הללו היו זכורות לברטה כשנים קשות מאוד.
הילדים והמשפחות כולם חיו בתנאי רעב ממש. האב שרת במלחמה מספר שנים. יום אחד הגיע מכתב מן האב שהוא נמצא בווינה שבאוסטריה. האם לא ממש האמינה שהוא עדיין בחיים היא נסעה לאוסטריה למצוא אותו. שם גם חיו קרובי משפחה. בשעה שהאם נסעה לאוסטריה נשארו הילדות הקטנות, ברטה ואילנה, בהשגחת האח הגדול והשכנה האוקראינית. המסע של האם נמשך כמה שבועות. אילנה סיפרה שכאשר האב חזר מן המלחמה, ברטה זיהתה אותו בקושי, ואילנה לא הכירה אותו כלל.

המעבר לעיירה סקאלאט
כאשר ברטה הייתה בת 7 בערך עברה המשפחה לעיר גדולה יותר באותו אזור בשם סקאלאט שבה היה בית-ספר יהודי ומכאן בעצם החלו החיים האמיתיים שלה. היא פגשה חברים יהודיים.
בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה יחסית. http://www.shtetlinks.jewishgen.org/Suchostaw/sl_skalat.htm
היא הצטיינה בלימודים ואהבה מאוד ללמוד. המשפחה הייתה בעיר כמה שנים, וסבלה מקשיי פרנסה כל אותן שנים. כאשר ברטה הגיעה לגיל בית-הספר התיכון נאלצה משפחתה לחזור לכפר.

הפעילות בתנועת גורדוניה

ברטה החליטה להישאר בעיר לבדה, היא המשיכה ללמוד בתיכון, גרה אצל משפחות שבהן יכלה ללמד את הילדים הקטנים, וכך פרנסה את עצמה. בשנים הללו הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה".
תנועת הנוער העממית חלוצית 'גורדוניה' מקורה בגליציה כפילוג של בודדים מתנועות נוער אחרות. גורדוניה תמיד הייתה קטנה יותר מתנועות אחרות בנות זמנה. ראשיתה בשנים 1923-1924 בלבוב, סטניסלבוב, מלניצה. משנת 1925 החלו לצמוח סניפים נוספים ומגליציה התפשטה התנועה לשאר פולין ונפות הספר. בשנת 1928 מנתה התנועה בפולין 4500 חברים. בשנות השלושים גדלה התנועה ואיגדה בשורותיה כעשרים אלף חברים וזאת למרות שבשנת 1929 עלו מרבית מייסדי התנועה לא"י והעבירו את מרכזה לכאן.התנועה המשיכה לפעול ולפרוח עד סוף שנות השלושים.

מלחמת העולם השנייה פגעה בתנועה כמו שפגעה בכל אדם וישות יהודית בפולין ובאירופה. ברטה גם ביקרה הרבה בעיר לבוב. שם גר כנראה אחיה. ייתכן שגם גרה בלבוב כמה שנים.
היא הזכירה לא פעם את העיר טרנופול שהיתה עיר המחוז הגדול, ממנה אולי יצאה תחנת הרכבת ללבוב

בשנות השלושים, כאשר התחילו להתארגן קבוצות עלייה, היא הצטרפה לחבריה מסקאלאט, הצליחה לקבל סרטיפיקאט כדי להכנס לארץ-ישראל ואף נישאה נישואים פיקטיביים לאחד מן החברים, שהיא בקושי הכירה, הסרטיפיקאטים היו זוגיים והיה צורך לנצל כל מקום.

עליה לארץ עם קבוצה מתנועת הנוער "גורדוניה" לחולדה
בשנת 1934 , בהיותה בת 22, עלתה ברטה לישראל לקבוצת חולדה ששכנה אז ביער, באזור בית הרצל, שבו שנה פעם חוות חולדה בתחילת המאה. היא שהתה זמן קצר בחולדה. היא אהבה מאוד את החברים. ואף סיפרה שהיה שם הווי נחמד, חברים וחברות גרו יחד בבית הרצל, זה נשמע מרתק ונחמד. אך ברטה הרגישה שעליה לשלוח כסף להוריה בפולין ולכן הייתה חייבת למצוא לה עבודה מחוץ לקבוצה.
בכפר הנוער בן-שמן

ברטה הגיעה לכפר הנוער בן-שמן, כנראה בשנת 1935. בכפר עבדה בעבודות שונות כמבשלת בחדר האוכל הגדול, ולאחר מכן כמטפלת של קבוצת ילדים שהגיעו מאירופה ושזכרו אותה במשך שנים כאמא הראשונה שלהם בארץ-ישראל. בשנים הללו של אנטישמיות ואיום על חיי היהודים באירופה, ברטה שמה לה למטרה להוציא את אילנה אחותה מאזורי הסכנה. היא שלחה לה כסף וכתבה לה לצאת דחוף לארץ-ישראל. אילנה ניצלה מהשואה.
היא שמעה לעצת אחותה ובדרך לא דרך יצאה מגליציה ברגע האחרון בשנת 1939. שאר בני המשפחה שנשארו שם נרצחו כנראה ביערות גליציה לא רחוק מן הכפר שבו גרו בשנת 1941.

ההיכרות עם שמעון והתיישבות במושב בן-שמן
בכפר הנוער בן-שמן הכירה ברטה את שמעון גרעין-כל, שהיה צעיר ממנה בכמה שנים. ברטה בנתה עם שמעון את המשפחה החדשה שלה. שמעון למד בכפר הנוער וגר במושב בן-שמן הקטן שהיה צמוד לכפר הנוער. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר, והיה לו כבר משק במושב, לברטה זה התאים מאוד.

בשנת 1941 נולד בנם הבכור עמוס, ובשנת 1944 נולדה נילי. המשק התפתח, היו בו פרות ותרנגולות ושטחי עיבוד שונים וגינת ירק. הם עבדו קשה והיו מאושרים כזוג צעיר.
מושב בן-שמן יחד עם כפר הנוער היה מוקף בישובים ערביים, וחי בסכנת קיום היה צורך לשמור בלילות וכמובן לקום בבוקר לעבודה, אך הם היו צעירים.
המעבר לכפר-ויתקין בעקבות המצור על בן-שמן
בשנת 1948 תושבי מושב בן-שמן נאלצו לפנותו לאחר תקופה ארוכה של מצור. הנשים והילדים יצאו תחילה . ברטה והילדים התפנו עם ילדי כפר הנוער לכפר ויתקין. שם עבדה ברטה שוב עם ילדי כפר הנוער. עמוס ונילי היו איתה שם. שמעון נשאר במצור עד הרגע האחרון. הוא יצא במטוס של ההגנה עם אמו, כאשר כבר לא הייתה ברירה, עם המטוס הוא הגיע לשדה דוב. דאג למצוא מקום לאמו, שהייתה חולה. וחבר אל ברטה והילדים בכפר-ויתקין.

המעבר לוילהלמה – בני עטרות

עם סיומה של מלחמת השחרור, ברטה ושמעון לא יכלו לחזור לבן-שמן כיון שהמושב כמסגרת התפרק והם רצו להמשיך להיות חקלאים. כך הם הגיעו לוילהלמה, והיו בין המתיישבים הראשונים של המושב, שנקרא בהמשך בני-עטרות. בבני-עטרות בחודש אוגוסט 1949 נולדה הבת השלישית יהודית (דוּדָה) הילדה הראשונה שנולדה במושב החדש. בשנים הראשונות הם המשיכו לגדל ירקות, אך בהמשך כמו רבים מתושבי בני-עטרות התמקדו בכרמים לענבי מאכל. וכמובן רפת ולול שאי אפשר היה לוותר עליהם בשנים הללו. בשנים מאוחרות יותר חוסלו הרפתות ואחריהן הלולים, מסיבות שונות והמשק התמקד במטעי תפוחים, אפרסקים ואפרסמון בצד הכרמים שתמיד המשיכו להיות ענף מרכזי במושב.
ברטה השקיעה את כל חייה בגידול הילדים ובפרנסת המשפחה. היא הייתה אימא מסורה ואוהבת היא לא הייתה מוכנה שהילדים ירגישו מחסור. לשם כך הייתה מוכנה לעבוד בכל עבודה קשה. בסתר לבה הרגישה תמיד פספוס גדול על שלא הגשימה את היכולות האינטלקטואליות שלה. אחת התקופות המאושרות בחייה הייתה כאשר הייתה פעילה במפלגת העבודה, היא יצאה להרצות בחוגי בית מטעם המפלגה, מאוד הצליחה בכך והייתה מבוקשת ומחוזרת. החברים במושב מאוד העריכו את חכמתה והתייעצו עמה בעניינים שונים. חברותיה הקרובות במושב היו שרה קנציפולסקי בלה ברנהולץ, דבורה רוזנבום.
ברטה נפטרה בשנת 1993 לאחר כמה שנים של מחלה קשה. עד גיל 72 היא הייתה פעילה, חזקה, עבדה גם בעבודות פיזיות קשות אם בבציר בכרמים, או בקטיף התפוחים וגם במחסן למיון הביצים שאותו ניהלה במושב שנים רבות. בגיל 72 לקתה בשבץ מוחי קל מאוד, ממנו החלימה כמעט לגמרי, אבל כשחזרה טענה שאבדו לה חלק מן הכישורים, למשל דברים שזכרה לפרטי פרטים, היכולת המוטורית נפגעה והמצב הגופני החל להדרדר, התהליך נמשך מספר שנים. ברטה נפטרה בגיל 80. היא קבורה בבית הקברות של בני-עטרות.
העזיבה של בן-שמן הייתה מוטיב מאוד קשה בחייה של ברטה. במשך שנים רבות היא המשיכה לדבר על הבית שהם עזבו בבן-שמן. היא זכרה את השנים היפות במושב. את החברות עם אנשי בן-שמן. כיוון שכמעט כל משפחתה של ברטה נכחדה בשואה, היא אימצה לה את אנשי בן-שמן כקרובי משפחה. והחברות עמם הייתה חשובה לה מאוד. כך היא כמובן הייתה בקשר קרוב עם מימי פרידמן, שהכירה כבר במושב בן-שמן. הקרובה היחידה של ברטה, שניצלה מן השואה, אילנה אביבי לבית קליינר, הגיעה לארץ בעזרת ברטה בשנת 1939 , התחתנה עם אברהם אביבי בחור מבאר יעקב ושם חיה כל חייה.

גורלם שלקרובי משפחתה של ברטה, האבא האמא, האח ואשתו ושני ילדיהם, וכן בני משפחתם הרבים של ההורים,

אחים אחיות ובני דודים, נהרגו כנראה ע"י הנאצים ועוזריהם ביערות